לחזור אל תקשורת מקרבת

איך לבטא ולקבל בקשה

איך לבטא בקשה

כשאנחנו רוצים לבקש משהו, במיוחד כאשר האדם השני עשה משהו שהיה טריגר לכאב שלנו, איך אפשר לבטא זאת באופן מקרב? תוך שימוש ברכיבי השפה המקרבת:

  • תיאור נייטראלי של המעשה שהאדם השני עשה.
  • לשתף מה הרגשות שלנו בעקבות המעשה הזה.
  • לשתף איזה צורך שלנו לא התמלא, שהוביל לרגשות האלה.
  • לתאר בקשה לפעולה ספציפית שהשני יכול להבין ולבצע.

לדוגמה: "כשלא ענית לטלפון אתמול בערב, הרגשתי עצב, כי הצורך שלי בחיבור לא התמלא, ואני רוצה לבקש שאם אני מתקשרת ואתה לא יכול לענות, תשלח לי הודעה על כך."

כמוסבר בדף על רכיבי השפה, אנחנו משאירים את האדם השני מחוץ לתיאור הרגשות והצרכים.

חשוב שתיאור הבקשה יכלול מה אנחנו כן רוצים ולא מה אנחנו לא רוצים. לדוגמה, "אני רוצה שתחזור הביתה" ולא: "אני לא רוצה שתישאר בעבודה" (כי הוא יכול לפרש את זה בתור ללכת למקום אחר, וזה לא מה שהתכוונו.

כמו כן, חשוב להגיד באופן מדוייק מהי הפעולה שאנחנו מבקשים, שניתן להבין ולבצע, ולא תיאור מעורפל. לדוגמה: "אני רוצה שתגיד לי כך וכך" ולא: "אני רוצה שתתחשב בי" – זה לא ניתן לביצוע, כי כל אחד מפרש אחרת מה זה "להתחשב". בדומה, לא להשתמש בפועל "להיות" – "אני רוצה שתהיה יותר חברותי", ולא לומר רגש שרוצים שהשני ירגיש – "אני רוצה שתרגיש יותר בטוח בעצמך". כנ"ל לגבי "תאפשר לי", "תרשה לי".

לוודא הבנה

חשוב לוודא שהאדם מולנו הבין אותנו, ושמע נכון שאנחנו מבטאים רגש וצורך ולא האשמה או ביקורת.

חשוב גם לוודא שהאדם מולנו מבין את מה שאמרנו כבקשה ולא כדרישה. כי אם הוא יעשה מה שביקשנו כשהוא חושב שהצגנו דרישה, כולנו נשלם את המחיר. אפשר לוודא את זה כך:

  • אני רוצה שתבין שאני מבקש ולא דורש. אתה לא חייב להסכים. אני רוצה שתעשה את מה שאני מבקש רק אם אתה יכול לעשות את זה בשמחה ובחדווה, כי זה באמת מתאים לך ומספק לך צרכים שלך. אל תעשה את זה מתוך סיבות מזיקות כמו פחד מעונש, או תוך תקווה לתגמול שאני אוהב אותך, או מתוך אשמה, בושה, חובה, או מחוייבות.

לפעמים אפילו כשיש לנו כוונה כנה של בקשה, הצד השני עלול להיות חשדן ולא לבטוח בנו ולשמוע דרישה, בגלל שהוא רגיל לכל כך הרבה כפייה בעולם.

אם הוא שמע את בקשתנו כדרישה, אפשר לברר: "תוכל בבקשה לומר לי איך הייתי יכול לומר לך את זה באופן שתשמע בקשה ולא דרישה?"

איך לקבל תשובה

אם התשובה חיובית, ואנחנו בטוחים שהאדם השני באמת רוצה לעשות כפי שביקשנו מסיבה טובה ולא מזיקה – אפשר להביע הכרת תודה מקרבת.

אם התשובה חיובית, אבל אנחנו לא לגמרי בטוחים שההסכמה הגיעה מסיבה טובה – לברר. ידוע לנו ש"לא זה לא", אבל גם "אולי זה לא", גם כשה"אולי" מתחפש ל"כן" שלא מרגיש לנו שלם. אפשר להציע לאדם מולנו לקחת זמן כדי להקשיב לעצמו ולברר אם זה באמת מתאים לו. אפשר לשאול אילו צרכים ביצוע הבקשה שלנו יספק לו, כדי לברר אם אכן צרכיו יסופקו.

אם התשובה שלילית – כאן מגיעה הבדיקה האמיתית: האם באמת מבחינתנו הצגנו בקשה, או למעשה דרישה סמויה? אם אנחנו מגיבים בצורה מרחיקה, או עולה בנו כעס או תיסכול, אז בעצם אנחנו לא מקבלים את האפשרות של סירוב, והצגנו דרישה ולא בקשה, אפילו אם הצגנו אותה בחיוך ונחמדות. איך להתמודד עם זה?

כדאי שנזכיר לעצמנו שהאדם השני הוא ישות אוטונומית ריבונית, והוא לעולם לא חייב לנו שום דבר ולא חייב לעשות שום דבר, גם אם היינו מאוד רוצים שהוא יעשה.

אנחנו יכולים לזכור שלראות את הסירוב כדחייה זו פרשנות מזיקה של המיינד. אנחנו יכולים להבין שהסיבה לסירוב היא שיש לאדם השני צרכים שמונעים ממנו להגיד כן, ולא לקחת את זה אישית כלפינו. אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שגם אם יש לנו העדפה שהאדם הזה יעזור לנו לספק את הצרכים שלנו, אנחנו לא תלויים רק בו, כי יש עוד הרבה אנשים בעולם, וחלקם ירצו בשמחה לעזור לנו לספק את צרכינו.

אפשר גם לומר לאדם מולנו "תודה שאתה שומר על עצמך". גם כדי להראות לו שאנחנו מכבדים את רצונותיו ואת הריבונות האישית שלו. וגם מכיוון שבשמירתו על עצמו, כשהוא לא מסכים לעשות משהו שהוא לא לגמרי רוצה לעשות, הוא שומר גם עלינו מפני הסכמה מתוך ריצוי שמובילה למחיר שגם אנחנו נשלם (כגון טינה כלפינו).

אפשר גם לברר מהם הצרכים שמונעים ממנו להסכים, כדי לנסות לראות אם בכל זאת יש אסטרטגיה יצירתית אחרת שמאפשרת לספק גם את הצרכים שלו וגם שלנו.

אם עולה בנו כעס, זו האחריות שלנו לטפל בכך. אנחנו יכולים לעבד את הרגש הזה עם עצמנו, או בעזרת חברים או פסיכולוג. לא בהכרח חייבים לעשות את זה עם האדם שמולנו, כי אין לו מחוייבות לעזור לנו להתמודד עם הכעס שלנו. אפשר כמובן לשתף, אבל רק אם אנחנו מבהירים שאנחנו יודעים שרק אנחנו אחראיים לכעס שלנו ולא הוא, ושהוא לא גרם לכעס שלנו ולא אשם בכך. כפי שאומר הביטוי: "own your shit".

מה לעשות אם הסירוב שאנחנו מקבלים נאמר בסיגנון מרחיק? בדומה למה שכדאי לעשות בהקשבה מקרבת, כלומר לשמוע את הצרכים שמאחורי הסירוב, להבין שיש לאדם מולנו צרכים שמונעים ממנו להסכים, וזה הכל. אם לא נשמע את זה כדחיה, גם לא נרגיש פגועים.

איך לענות לבקשה

כשמבקשים מאיתנו משהו, כדאי שלא נסכים מיד, אפילו אם באותו רגע נראה לנו שאנחנו מסכימים. לפעמים אנחנו פועלים באופן אוטומטי מתוך ריצוי. כדאי שניקח קצת זמן כדי להקשיב לעצמנו, לרגשות ולצרכים שלנו, ולברר אם זה באמת מתאים ונכון לנו להסכים. רק אם אנחנו מרגישים רצון ברור ושומעים "כן" ברור מכל החלקים שלנו (השכל, הלב-חיבור, הבטן-רגש, הגוף, וכו') אז אפשר להסכים.

אנחנו אמורים להסכים לבקשה רק אם ביצועה עונה גם על צרכים שלנו, ולכן מוביל אותנו לרגשות נעימים. כיוון שכך, אנחנו יכולים להביע תודה מקרבת על הבקשה, על ההזדמנות לבצע אותה וכך לספק את הצרכים גם של האדם מולנו וגם שלנו. זה עושה את החיים של כולם ליותר נפלאים.

אם אנחנו רואים שאין לנו הסכמה מלאה ונלהבת להצעה, כדאי לנו לברר מה מפריע לנו, כלומר אילו צרכים שלנו לא מקבלים מענה. ואז אנחנו יכולים להסביר לאדם מולנו על הצרכים האלה, כדי שהוא יבין את סיבת הסירוב שלנו. זה מקטין את הסיכוי שירגיש דחוי, ומעלה את הסיכוי שיחד נוכל לחשוב על אלטרנטיבות שכן עונות על הצרכים גם שלנו וגם של האדם השני.

לא כדאי להביע סירוב בסגנון מרחיק:

  • סירוב חד כגון "לא" או "אני לא רוצה". זה מקטין את הסיכוי לחיבור. אם האדם השני מקשיב דרך "אוזני תן", זה עלול להישמע לו כדחיה והוא ירגיש פגוע. זה לא האינטרס שלנו.
  • תירוצים והתחמקות מאחריות, כגון: "אני לא יכול", "אין לי זמן", "זה לא אפשרי". האדם מולנו ירגיש שזו לא האמת, וזה ירחיק אותו.