איך אנחנו יכולים להגיב בצורה מקרבת כשמפנים כלפינו שפה מרחיקה?
אחרי שלמדנו תקשורת מקרבת והתחלנו להביע את הבקשות שלנו באופן הזה, זה יכול להיות מאוד מפתה להתחיל "לחנך" אנשים שמדברים בצורה מרחיקה ולומר להם שאיך שהם מדברים זאת לא הדרך הנכונה, ואז להסביר להם את הדרך הנכונה. כשכולם רגועים, זה אכן יכול להיות רעיון טוב להציע ללמוד יחד את הנושא. אבל זה רעיון גרוע לעשות זאת כשהאדם מולנו חווה כרגע כאב ומדבר מתוכו בשפה מרחיקה – כי זה ירחיק אותו ויחבל באינטרסים שלנו לקירבה. יש צורך באמפתיה וחיבור לפני שמגיעים לחינוך.
מה שכדאי לנו לעשות זה להזכיר לעצמנו שכל צרחה, כל שימוש בשפה מרחיקה, הוא ביטוי טראגי של רגש כואב ושל צורך שלא נענה. זה טראגי כי אופן הביטוי הזה מקטין את הסיכוי שהאדם מולנו יקבל אמפתיה והבנה והיענות לבקשה שלו. וגם אם יקבל, זה יהיה מסיבה מזיקה כמו ריצוי, אשמה, בושה, או פחד מעונש, וזה יוביל למחיר גבוה שכולם ישלמו. זה עוד יותר טראגי אם גם אנחנו נשמע את הדברים שנאמרו כביקורת, האשמה, דרישה, מניפולציות, ונגיב באופן הזה – כי זה יוביל למלחמה או ניתוק, למרד או לכניעה, ולהפסד של כל הצדדים.
כשאנחנו שמים על עצמנו "אוזני ג'ירפה" של תקשורת מקרבת, אנחנו מבינים שהמסר מאחורי המילים הוא: אני בכאב, כי צרכים שלי לא מתמלאים. ולהתמקד בכך.
כלמר, לברר מה קורה בתוך האדם שמולנו: "האם אתה מרגיש [לנחש רגש] כי הצורך שלך ב[לנחש צורך] לא מקבל מענה?". נשים לב לא לכלול את עצמנו בתוך זה. לא: "האם אתה מרגיש עצב בגלל מה שאמרתי", ולא: "האם יש לך צורך בביטחון שאני תמיד אהיה כאן בשבילך".
אפילו אם ניחשנו לא נכון, בכל זאת יצרנו עבורו הזדמנות לברר מהם הרגשות והצרכים שלו ולבטא אותם, וכך אנחנו מקבלים מידע חשוב. וגם השאלה שלנו מראה לו שאכפת לנו, ואנחנו מביעים אמפתיה כלפיו. וכאשר האדם מולנו בטוח שאכפת לנו ממנו, אנחנו יכולים לפתור יחד כל בעיה. אבל כל עוד הוא חושב שאנחנו רוצים רק לנצח אותו, הוא ירצה להילחם או להיכנע.
כשכל צד מסוגל להקשיב לרגשות ולצרכים של הצד השני, ולחזור ולשקף את זה באופן שהצד הראשון רואה שהבינו אותו נכון, אז ניתן להגיע לנקודה שבה אפשר למצוא אסטרטגיה לסיפוק הצרכים של כל הצדדים. אין צורך בפשרות, כניעה, או וויתור.
דגשים חשובים
בעזרת הקשבה מקרבת, אתה לעולם לא שומע ביקורת ושיפוט. אתה נוטל מאחרים את הכח לשלול את אנושיותך.
אתה לא צריך לחשוש יותר מה האדם מולך יגיד, כי כל מה שהוא יגיד – אתה תשמע רק רגשות וצרכים ולא ביקורת ושיפוט. כשאין חשש מביטוי, אתה יכול לבטא את עצמך באותנטיות.
לפעמים אנשים שנמצאים בכאב יחשדו בשימוש שלנו בשפה מקרבת. הם רגילים לחיות בעולם של נסיונות כפיה, ועלולים לפרש את הסגנון החדש כסוג חדש של מניפולציה, במיוחד אם יש בינינו היסטוריה של שפה מרחיקה. הם עשויים להעביר ביקורת על הסגנון הזה, שזה נשמע כאילו אנחנו מדקלמים משפטים מספר, או מדברים לאט מדי. בתגובה לכך, אנחנו יכולים לנסות להבהיר את הכוונות שלנו, ובהדרגה לרכוש אמון. במקרים מסויימים, אפשר לומר לעצמנו בראש את השפה המקרבת, ולא באופן מילולי החוצה, אבל כן להתמקד בלב של הצד השני, ברגשות ובצרכים. זה ישנה את מהות האינטראקציה בהדרגה לכיוון מקרב.
כשמפנים כלפינו שפה מרחיקה, שכוללת משפטי ביקורת, האשמה, אפילו זילזול, לפעמים נגמרת לנו הסבלנות, ואנחנו רוצים גם להתחיל להביע את הרגשות ואת הצרכים שלנו, כגון רגש של פגיעות, וצורך בשפה מקרבת ובחיבור. אבל לפעמים צריך להאזר בסבלנות ולא לקפוץ לכך מהר מדי. קודם צריך להביע מספיק אמפתיה לאדם השני. כי אם יש לו כאב גדול, הוא זקוק תחילה להרבה אמפתיה, כדי להרגיש שרואים אותו ומבינים אותו, לפני שהוא יוכל להיות מסוגל להקשיב לרגשות ולצרכים שלנו. ולכן בינתיים, אם גם אנחנו בכאב, אנחנו יכולים לתת לעצמנו אמפתיה פנימית. ואם כל זה עדיין קשה לנו מדי כי אנחנו עוד לא מיומנים, אנחנו יכולים להפסיק את השיחה ולחכות עד שהרוחות נרגעות ואז לדבר. ואפשר גם להיעזר בצד שלישי נייטרלי שיתן אמפתיה והבנה לשני הצדדים ואח"כ יגשר ביניהם.
הדגמה להקשבה מקרבת אפשר למצוא בדקות 22:50 עד 27:40 בסירטון הזה.