ענווה

ענווה היא תכונה מאוד חשובה. התכונה הזו היא ההבנה שיש הרבה דברים שאינני יודע או אינני יכול לדעת. היא ההפך מיהירות כלומר מלחשוב שאני כבר יודע כשבפועל אני לא באמת יודע. היא גם כוללת את הנכונות (ולפעמים האומץ) להודות בכך ולומר "אינני יודע".

פעם חשבתי שזו בושה אם אינני יודע משהו, כי הנחתי שאנשים יחשבו שאני טיפש או לא מספיק משכיל אם ידעו שאינני יודע משהו ואם אשאל על כך. לדוגמה, אם מישהו אמר בשיחה מילה שלא ידעתי מה משמעותה, חששתי לשאול על כך. אבל במהלך השנים התברר לי שכמעט אף אחד לא שופט אותי באופן שלילי אם אני אומר שאני לא יודע ושואל שאלה (וגם אם יש מישהו כזה שמלגלג עלי, ממילא הוא מתנהג בצורה לא נחמדה, כך שלא אכפת לי ממנו). רק ככה אפשר ללמוד – אם לא אשאל, איך אדע? (כמאמר הפתגם: "אין הביישן למד"). לפעמים אפילו גיליתי שיש אנשים נוספים מסביבי שאינם יודעים אך מתביישים לשאול, וכשאני שואל ומקבל תשובה, התשובה עוזרת גם להם, והם מודים לי על כך ששאלתי.

למה אנשים כל כך מתאמצים להציג מסיכה של חכם שיודע הכל? כנראה כי אנחנו חיים בחברה מאוד תחרותית, ששופטת אנשים בעזרת ציונים לפי הצלחות במבחנים (ויש אפילו שעשועוני טלויזיה נושאי פרסים למי שיודע יותר עובדות טריויה חסרות חשיבות). ילדים שאינם מקבלים ציונים גבוהים במבחנים חוטפים גערות ונזיפות מהמורים ומההורים, ואז הם פוחדים לאבד את אהבתם, ולכן הם מנסים להסתיר כשהם לא יודעים משהו ולהעמיד פנים שהם כן יודעים. הם סופגים את האמונה ההרסנית שהתוצאה וההצלחה הסופית הן הכי חשובות, ולכן הם מנסים כל הזמן להציג מסיכה של חכם שיודע הכל. הם בעצם מחפים על חוסר ביטחון עצמי בסיסי, וכל המאמץ הזה מאוד מעייף ומיותר, כי מה שבאמת נחוץ כדי להצליח בחיים זה הלך רוח של צמיחה ולימוד. כמעט כל מי שהצליח בחיים הגיע לזה רק אחרי שהוא ניסה הרבה ונכשל הרבה והודה שהוא לא יודע ושאל הרבה שאלות וכך למד מהניסיון.

ייתכן גם שהמוח שלנו התפתח באבולוציה לקפוץ מהר למסקנות, כי בתנאי הג'ונגל, כששומעים רחש בשיחים, אין זמן להירהורים פילוסופיים ולבחינה מעמיקה של מספר השערות, אלא צריך לעשות החלטה מהירה שיש סכנה ולפעול בהתאם. לכן, אם אנחנו מנסים "תרופה אלטרנטיבית" כלשהי ואחריה אנחנו מרגישים טוב יותר, אנחנו נוטים להסיק מהמקרה האחד הזה שהתרופה באמת עובדת. אבל האמת היא שזה בסה"כ צירוף מקרים, וה"תרופה" הזו אין לה שום השפעה אמיתית (מלבד השפעה פסיכולוגית – אפקט הפלצבו). (ראו גם: הספר"חשיבה חדה" מאת גלעד דיאמנט, והספר "לא רציונלי ולא במקרה" מאת דן אריאלי.)

יש גם רמות עמוקות יותר של ענווה. כמו: אם אני מגלה שטעיתי, להודות בטעות במקום להיצמד אליה בגלל אגו.

גם כשנדמה לי שאני כבר כן יודע משהו בוודאות – כדאי לשמור על ענווה ועל ראש פתוח ולהיות מוכן לבדוק מחדש ולגלות שבעצם מה שחשבתי הוא שגוי או לא מדוייק. לבחון מחדש את המסקנות, הדעות, האמונות, הערכים, והאידאולוגיה שלנו – האם זה באמת נכון? אולי עשינו טעות? מי שסוגר את עצמו בפני האפשרות הזו בעצם סוגר את עצמו בפני האמת והיכולת לגלות דברים חדשים, מעניינים ומועילים.

צריך גם להבין שיש דברים שבאופן עקרוני אינני יכול לדעת ולעולם לא אוכל לדעת. לדוגמה, לכל אדם יש "נקודות עיוורון", דברים שהוא לא יכול לראות בעצמו ורק אחרים יכולים לראות ולדעת ולהגיד לו, כמו ההשפעה שיש לו על אחרים או איך הוא נראה כשהוא מרצה בפני קהל. החכם מבין זאת ויוזם לשאול אחרים על הדברים שאינו יכול לדעת בעצמו.

משמעות נוספת של ענווה היא ההפך משחצנות – להכריז בפני כולם שאני יודע משהו, או שהצלחתי משהו, בנימה שאומרת "תראו כמה אני מוצלח". התנהגות כזו מנסה להסוות חוסר ביטחון עצמי וצורך באישור מאחרים. ענווה היא גם ההפך מראוותנות, כלומר להציג באופן מאוד מופגן את העושר שלי, כדי להראות כמה אני שווה, כדי שאחרים יכבדו אותי.

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.