«

»

ספט 21

היחס לזולת הפוגע

זה נורא יפה לומר באופן תאורטי שצריך להיות נחמד לאנשים ומתחשב ולנהוג בסובלנות. אבל איך מתמודדים עם מישהו שמתנהג כלפינו או כלפי אחרים בחוסר הוגנות או באי-צדק או בגסות רוח וזילזול או באלימות או בדרך פוגעת אחרת?

יש לכך תשובה בשתי רמות.

ברמה הראשונית, יש לנו זכות להגנה עצמית, כלומר להגן על עצמנו מפני תקיפה. אם ברגע הזה מישהו מאיים עלינו פיסית או תוקף אותנו, יש לנו זכות לפעול בכל האמצעים כדי לעצור את זה. אם קבוצת אנשים בעלי אידאולוגיה רצחנית ופאשיסטית פועלים כדי להשיג נשק ולפגוע באחרים, יש לנו זכות לפעול כדי לחבל ולפגוע במאמצים שלהם. עם זאת, עדיין עלינו לפעול במידתיות, כלומר לא לפגוע בתוקף יותר ממה שנדרש כדי להגן על עצמנו.

מבלי לסתור את מה שנאמר, יש גם רמה נוספת, שבה אנו מנסים להבין את הסיבות להתנהגות הפוגענית, לא כדי להצדיק אותה, אלא כדי שנוכל לנסות להבין איך עלינו לפעול כדי לצמצם את היקפה.

לדוגמה, נניח שאנחנו רואים מישהו שמלכלך במרחב הציבורי. האם מועיל לנו לכעוס עליו ולצעוק עליו שהוא לא בסדר ולצוות עליו לאסוף את הליכלוך? התשובה הברורה היא: לא. אם נתקוף אותו, הוא רק ירגיש מותקף ויתגונן ויתקוף בחזרה. זה לא ישפר את המצב אלא רק יחמיר אותו.

אז מה כן יועיל?

מבחינת ההתנהגות שלנו, יועיל לנו הרבה יותר אם למרות ההתנהגות הפסולה, נדבר בנימוס ונבקש יפה שהוא יאסוף את הליכלוך שלו. כך הסיכוי שהוא אכן יעשה זאת גבוה יותר מאשר אם נצעק ונכעס עליו. כפי שאומר הפתגם: "מושכים יותר דבורים עם צוף מאשר עם חומץ". עלינו לשאוף ליישב סיכסוכים לא באלימות פיסית או מילולית אלא דרך ניסיון למציאת פתרון בדרכי שלום, באמצעות אמנות המשא-ומתן.

אך לדבר רק על הרמה ההתנהגותית הזו זה לא מספיק. ראשית, יהיה לנו קשה לדבר בנימוס, כי הכעס על התנהגות הזולת עולה בנו. אם ננסה לדבר בנימוס, הזולת יבחין בכך שאנחנו מזייפים נחמדות ובעצם חורקים שיניים. אמנם זה עדיין עדיף על לצעוק, אבל לא מספיק. שנית, אנו עלולים להרגיש שלא מיצינו כאן את העניין. אולי ביקשנו בנימוס, ואולי הפעם הוא אסף את הליכלוך, אבל לא "חינכנו" אותו להתנהגות טובה יותר, ובפעם הבאה הוא פשוט שוב ילכלך.

לכן כדאי לדבר על עוד כמה נקודות.

אנחנו בד"כ תוהים: מדוע בעצם הזולת התנהג כפי שהתנהג? מה, הוא לא מבין שזו התנהגות פסולה? איך זה שהוא לא מבין שזה מגעיל שהוא מלכלך ושזה חוסר התחשבות באחרים? הרי זה מובן מאליו, לא?

אז זהו שלא. האדם הזה מתנהג כפי שהוא מתנהג כי כך הוא למד מהסביבה שלו. הוא כנראה גדל בבית שבו ההורים שלו ליכלכו במרחב הציבורי (ואולי גם בתוך הבית שלהם הם לא שמרו על סדר וניקיון), אז הוא למד מהם שככה זה בסדר להתנהג. אם נצעק ונכעס עליו, הוא לא יבין מה הוא עשה לא בסדר, למה גוערים בו, ורק יתחפר בעמדתו. לכן גישה של האשמה ושיפוטיות שלילית לא משפרת את המצב. גם ענישה לא פותרת את המצב (אולי רק משפרת אותו במעט) – יש הרבה חוקים בספר החוקים, ויש מנגנונים של משטרה ובתי משפט, ועדיין אנשים מתנהגים באלימות, מועלים בכספים, מלכלכים במרחב הציבורי.

כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו יכולים גם להבין שהדרך המועילה להתייחס אליו היא כמישהו שה"תוכנה" שיש לו בראש מכילה חלקים שטעונים תיקון. ושהדרך לתקן אותם היא להפריד בין ההתנהגות לבין האדם עצמו (לכן גם לא כדאי לתייג אדם בתגיות כמו "חוצפן" כי זה מגביל את עצמנו וגם אותו לקיבעון במקום שינוי). הרי לפני שהוא ספג התניות חברתיות פסולות מסביבתו הוא היה תינוק חמוד שלא בא להרע. רק לאחר מכן קילקלו אותו. אם אנחנו רואים את עצמנו כבעלי תפקיד לשפר את העולם, נבין שהדרך היא בעזרת חמלה, הבנה, נעימות, וחינוך.

כמובן, קל להגיד וקשה לעשות. כי עדיין יכול להיות שיעלה בנו כעס כשאנחנו רואים התנהגות כזו. הסיבהב לכך היא שכך אימנו אותנו בילדותנו – להעביר ביקורת על אחרים ולכעוס על התנהגותם. כיוון שהכעס הזה לא מועיל לנו (הפתגם אומר: "לכעוס זה כמו לשתות רעל ולצפות שהזולת ימות"), וגם לא מועיל כדי לקדם את המצב, כדאי לנו לעשות עבודה של התפתחות אישית כדי להפחית את הכעס הזה. אפשר לעשות עבודה של שיפור יכולת המודעות שלנו, כלומר להיות מסוגלים "להסתכל מהצד" על הרגשות שעולים אצלנו, להכיר בקיומם אך בו בזמן גם לא לאפשר להם לשלוט בנו ולהכתיב את התנהגותנו. [הסבר איך אפשר להצליח בזה יופיע בפרק אחר בקרוב].

נסיים בסיפור (מתוך דקה 16 בסירטון המרתק הזה): יום אחד איש בשם חוליו דיאז הלך ברחוב ונער איים עליו בסכין שיתן לו את כל הכסף שלו. ברמה הראשונית, כפי שאמרנו לעיל, הייתה לו זכות להגנה עצמית על חייו ורכושו, והיה יכול לפעול בכל האמצעים לתקוף בחזרה את הנער (למשל בעזרת קרב מגע) כדי לנטרל אותו. אולם הוא הבין את הרמה העמוקה יותר, כלומר את הסיבה להתנהגות הנער, שבעצם הוא מסכן שהוא נמצא במצב כזה שהוא מאיים על אנשים בסכין לתת לו את כספם, ולכן הוא התנהג אחרת. הוא נתן לנער את הארנק, וכשהנער התחיל לרוץ משם, הוא צעק לו: "הי, נער, די קר עכשיו, אתה רוצה גם את המעיל שלי?" הנער נעצר, וחזר אליו, ואמר לו "כן" אבל עכשיו עם אנרגיה אחרת לגמרי. הם התחילו לדבר, והחוליו אמר לו: אני הולך עכשיו לאכול ארוחת ערב, רוצה להצטרף אלי? הנער הסכים, והיתה להם שיחה מצויינת בארוחה, ובסופה חוליו אמר: אני אשמח מאוד לשלם את החשבון, אבל הארנק שלי אצלך. אז הנער נתן לו את הארנק. וחוליו אמר: אני יכול לבקש משהו נוסף? את הסכין שלך. והנער בטבעיות נתן לו את הסכין. ההבנה העמוקה יותר, והנדיבות הפכו את הסיטואציה ממצב מסוכן ושל הפסד למצב של רווח לשני הצדדים – של הענקה וקבלה ונדיבות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>